Publication

4/23/2018

בשני משפטים מעוררי מחלוקת העמידה נטלי פורטמן מראה בפנינו

אפשר לצפות מאנשי משחק ובידור, המייצגים את תדמיתו של העם היהודי במגרש הבינלאומי, לשחק את דמות היהודי השורשי - להפגין אחדות, לשמש דוגמה ליחס מתחשב ואוהב כלפי הזולת, סמל לנשמת היהדות. אבל רגע, למה אנחנו לא מצפים להתנהגות כזו גם מעצמנו?

הגיע הזמן לדבר קצת עם עצמנו על החברה הישראלית. נטלי פורטמן (צילום: GettyImages)

"תנו לי לדבר בשם עצמי", כותבת השחקנית נטלי פורטמן, שניצבת בעין הסערה התקשורתית, לאחר שהודיעה שלא תגיע לישראל לקבל את פרס "בראשית" בסך שני מיליון דולר - "פרס נובל יהודי" שמוענק ל"איש מקצוע רב-הישגים ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי ברחבי העולם". ולמה סירבה? "בשל "חוסר הנוחות שלה עם האירועים האחרונים בישראל", לדבריה. "כמו ישראלים ויהודים אחרים בעולם, אני יכולה לבקר את ההנהגה בישראל בלי לרצות להחרים את האומה כולה".

עם כל הכבוד לשחקנית רבת ההישגים ולדעותיה, לא בה העניין - אף מילה על פורטמן. חשוב לי יותר שנתעלה מעל הכעסים, ההאשמות וההטחות ההדדיות, מעל הוויכוח העקר סביב חופש הביטוי שאיבד מצביונו, ונדבר עלינו, על החברה הישראלית.

אנחנו, שמכורים לחדשות וניזונים מכל ציוץ, הופכים כל אמירה שולית לסערה תקשורתית; מלבים את אווירת הפירוד וההתנצחות של האגואיזם המסואב שמושל בנו, במקום ליהנות מאווירת האיחוד שאנו מסוגלים לייצר מכוח החיבור בינינו.

לשחק את דמות היהודי השורשי

בעבר הרחוק, ראה הציבור בשחקנים אנשים בזויים, עבדים שמתפקידם לשעשע רמי מעלה. ברומא העתיקה לדוגמה, לא היו אומני המשחק שווי זכויות פוליטיות ואזרחיות כאזרחים רומאים אחרים, משום שהיו בעלי סטטוס חברתי נמוך יותר. מעצם יכולתם ללבוש דמויות שונות, היו אומרים עליהם שהם אנשים ללא נשמה, אישיות וזהות. אבל מתחילת שנות העשרים, עם פריצת הקולנוע ההוליוודי לתודעתו של הקהל הרחב, והפיכתה של הוליווד לפס ייצור של כוכבים שמשלשלים מיליארדים לכיסה, הפכו השחקנים לשם דבר, כלי שרת בידי תעשיית הקולנוע המשגשגת. כל דעה שלהם הופכת מקודשת. כל הגיג, שגם הוא מתוסרט היטב ומוגש ביד אומן, עומד ברומו של עולם.

למה דעתם כה נחשבת? כי זו תעשייה משומנת של כסף וכבוד. שואו של ממש. השחקנים עולים על גל תקשורתי השנוי במחלוקת, לרוב פוליטי, ובכך מחזקים את תדמיתם. מצביעים בעד או נגד הנהגה כזאת או אחרת, ומייצרים באזז תקשורתי שמניב יחסי ציבור. העסק הזה מכור מראש, לכן איני מוצא טעם להתעמק בסערת פורטמן, על כל השיח והדעות המנוגדות שבו.

לעומת זאת, הייתי מצפה מאנשי משחק ובידור, המייצגים את תדמיתו של העם היהודי במגרש הבינלאומי, לשחק את דמות היהודי השורשי - להפגין אחדות, לשמש דוגמה ליחס מתחשב ואוהב כלפי הזולת, סמל לנשמת היהדות האמיתית שלנו: "ואהבת לרעך כמוך". ולא רק מהם אני מצפה לכך, אלא גם מאיתנו, החיים בישראל.

לדוגמה, סיפור המולדת ההיסטורי שהוצג בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, מפגן מרהיב שגלל את מעמד הר סיני שם נעשינו עם וקיבלנו את התורה, דרך ההליכה הממושכת במדבר והחיים בארץ ישראל, דרך אלפיים שנות גלות, האנטישמיות, גל העליות, החלוציות והמאבק על הארץ, ולבסוף ההצלחה המסחררת והיצירתית בכל תחומי החיים: בביטחון, בחקלאות, בכלכלה ובעיקר בהיי-טק - כל אלה ראויים לשבח, לדמעה ולתפארת מדינת ישראל.

אולם לצד העבר יש להתמקד בעיקר בעתיד. להציג לנו ולעולם, שעצם ההישג שלנו כיהודים החוגגים את זכות הקיום במדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל - זה סימן להתחלה חדשה. הזדמנות פז ליהודים להראות לאנושות כיצד ניתן להתחבר סביב רעיון האחדות וגילוי הכוח העליון - הדבק שמחבר בין בני האדם מעל כל הניגודים וההבדלים.

כל האתגרים, הצרות והכאב שעברנו הם בבחינת ניחום ולא תיקון. לכן, מכאן אני קורא לאמץ את חכמת הקבלה - השיטה לאיחוד מעל השוני הטבעי בינינו. בכך נמלא את ייעודנו כאומה ישראלית. אחדות ישראל היא היכולת לראות את התמונה השלמה והמאוחדת, היכולת להודות על הרע כמו על הטוב. אז נהיה מגדל של אור לעולם, "אור לגויים", ונזכה בכבוד והערכה מצד אומות העולם. בואו "נשחק" זאת, או לכל הפחות נתחיל לדון בנושא.

Media Downloads

Article TextDOCX