Table of contents
Rabbi Isaac Luria Ashkenazi (Ari) / Gatehouse of Intentions
Gatehouse of Intentions

שער הכוונות, חלק ב', עמוד קלו

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש א

בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל [מה שכתבו זכרונם לברכה] כי אותם הדורות הראשונות דור אֱנוֹשׁ ודור הפלג' [הַפַּלָגָה] סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עֲוֹנוֹתָם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' [מצרים] היו בחי' [בחינת] אותם הנצוצו' [הַנִּצּוֹצוֹת] של קֶרִי שהוציא אדה"ר [אדם הראשון] באותם ק"ל [130] שנים1 [שפרש מחוה] עד שלא נולד שֵׁת כמ"ש ז"ל [כמו שכתבו זכרונם לברכה]. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ2 כעין השורש אשר משם נוצרו וְחוּצְבוּ עד שנימוחו [במבול]. וזמש"ה [וזה מה שאומר הכתוב] "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ3" ונודע כי הַקֶּרִי נק' [נקרא] רַע והמוציאו נק' [נקרא] רַע. כמש"ה [כמו שאומר הכתוב] "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'4" וכתיב "אוֹי לְרָשָׁע רָע5" וכתיב "לֹא יְגוּרְךָ רָע6" כנדרש בס"ה [בספר הזוהר]. ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רָעַת הָאָדָםError: Reference source not found הידוע הוא אדה"ר [אדם הראשון] וזמש"ה [וזה מה שאומר הכתוב] "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי7" הוא אדה"ר [אדם הראשון] עצמו שנברא ע"י השי"ת [השם יתברך] עצמו וְאֵלוּ ניצוצותיו. ורצה למחותם ואח"כ [ואחר כך] הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב "וַיֵּרֶד ה' לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם8" בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה [בניו של אדם הראשון]. והבן זה. ולכן נק' [נקראו] "בני האדם", לרמוז כי היו טיפות קֶרִי. ולכן הם בני האדם דְּכוּרָא בלי נוק' [נוקבא] וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עָוֹן הא' [הראשון] של השחתת זרע כדור המבול. וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך. לא ראי זה כראי זה. ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר [אדם הראשון] נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הַקֶּרִי שהוליד בק"ל [ב-130] שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה [ובקריאת שמע שעל המיטה] כי ניצוצות הַקֶּרִי הם חשובות מאד וּקְדוֹשׁוֹת. אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אַחַר בירור לתקנם. ועד"ז [ועל דרך זה] היו אלו הניצוצות הולכות וְנִתְקָנוֹת לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' [בחינת] הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעםError: Reference source not found נגזר עליהם "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ9" דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וכו'10" נאמר " וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וכו'11" וכבר הארכתי במ"א [במקום אחר] בזה בסוד שבת ודינין בְּמָרָה אִיפְקוּד וע"ש [ועיין שם] היטב. ואמנם היות השעבוד בארץ מצרים, הטעם הוא, כי הנה נודע שֶׁכָּל הנשמות באות מן החסדים והגבו' [והגבורות] אשר במוח הדעת כי שם תלוי סוד הזווג כמש"ה [כמו שאמר הכתוב] "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וכו'12", "וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ13" לכן נקרא דעת, להורות כי משם נמשכת טפת הזווג הנק' [הנקרא] בלשון ידיעה כנז' [כנזכר]. ומה גם אותם הנשמות של הדור ההוא של מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] וכבר נתבאר אצלנו כי משה הוא מבחי' [מבחינת] הדעת. וכן כל הדור ההוא הם מבחי' [מבחינת] הדעת אלא שהם יצאו אל הקליפו' [הקליפות] לְסִיבַּת היותם טיפות קרי בק"ל [ב-130] שנים קודם שנולד שֵׁת. אבל משה היה מבחי' [מבחינת] שֵׁת עצמו כנודע ולכן עליו אִתְּמַר [נאמר] "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא14" ואינו כשאר טיפות רָעוֹת של אדה"ר [אדם הראשון] בק"ל [ב-130] שנה כי אחר כּוּלָּם נולד שֵׁת בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. אבל האחרים היו בדמות שדין ורוחין ולילין ולכן אמר משה עליהם "וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי15":

וכבר נתבאר זה במ"א [במקום אחר] ולהיות כי כל אותו הדור היו מבחי' [מבחינת] הדעת. ונודע כי כשח"ו [כשחס ושלום] פוגמים למטה באיזו מדה וספי' [וספירה] עליונה הנה הם גורמים הקלי' [הקליפות] שיתאחזו ויקחו שפע מן המקור ההוא שנפגם. ולכן ירדו ישראל למצרים, שהם [המצרים] סוד הקלי' [הקליפה] היושבת באחוריים של דעת העליון. וכמ"ש [וכמו שכתבתי] אצלנו בענין מצרים שהוא מֵצָר העליון, שהוא הגרון. ופרעה [אתיות ערפ-ה] הוא העורף הקשה שבאחורי הדעת. והיו אותם הקלי' [הקליפות] נאחזים ויונקים כל שפע הנמשך מן הדעת דז"א. ולכן ישראל שבאותו הדור שהם מן הדעת אלא שהיו בסוד הפגם שהיו בחי' [בחינת] הנצוצות קֶרִי לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים היונקים כל שפע הדעת. יען כי הם גרמו לכל זה. וכל ענין הגלות הזה של מצרים היה לצרף ולתקן בחי' ניצוצות הקדושות ההם בסוד ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים והבן זה כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן הסיגים ונתקן. והנה נודע כי בהיות למעלה אחיזת החיצו' באיזו ספי' ח"ו מחמת מעשה התחתו' הרעים הנה מסתלק השפע מן המקום ההוא כדי שלא יצא שפע רב משם אל החיצוני' וכמו שהודעתיך בענין אצילות ז"א בתחילת אצילותו בבחי' [בבחינת] ו"ק בלבד ולא כלול מי"ס שבו ונמצא כי בהתאחז פרעה ומצרים בדעת העליון בדור ההוא חזר ז"א לקדמותו כבזמן היותו בעיבור א' גו אי' עילא' בסוד ג' כלילן בג' כנודע אצלנו:

והנה ז"א אחר שנולד ויצא מבטן אימא עילאה יש לו זמן קטנות וזמן גדלות ומוכרח הוא שבכל זמן מאלו הג' יהיו לו בחי' [בחינת] מוחין. גם נודע שא"א לו לקבל המוחין אם לא עד שיתלבשו תחילה תוך נה"י דאי' ואח"כ יתלבשו בתוכו אלא שבזמן העיבור הא' או בזמן הקטנות אין לו אלא נה"י דאי' בבחי' [בבחינת] חיצוניותם בלבד כמבואר אצלנו במקומו ונמצא כי זמן גלות מצרים אשר חזר ז"א ליכנס בסוד עיבור תוך אימ' עילאה היה שם אז בבחי' [בבחינת] ג' כלילן בג' כדי שלא יתאחזו הקלי' [הקליפות] בו ויינקו שפע ממנו. הנה גם אז היו לו בחי' [בבחינות] מוחין מלובשין תוך חיצוניות נה"י דאי' [דאימא] ואז כל ג' מוחין שלו ובפרט מוח הדעת שבו החסדים והגבו' [והגבורות] אשר שם תלוי פגם הדור ההוא כולם היו מסתלקים אז ממנו ולא היו מאירים בתוכו רק חיצוניות הלבושים והכלים של נה"י דאי' [דאימא] בלבד. והנה נודע כי החסדים שבדעת הם ה' [5] וכן הגבו' [הגבורות] שבדעת הם ה' [5] והנה מוכרח הוא שֶׁכְּלִי היסוד דאי' [דאימא] כיון שהוא מלביש בתוכם את עשרת החסדים והגבו' [והגבורות] ודאי שבלבוש הזה עצמו הנק' [הנקרא] יסוד של אימא יהיו בו בחי' [בחינת] עשר בחי' [בחינות] ולפי שאי' [אימא] נקראת אהי"ה כנודע ובפרט בזמן היות ז"א בתוכו בסוד העיבור אשר ע"ש [על שום] כן נק' אי' [נקראת אימא] בשם אהי"ה כמ"ש בס"ה [כמו שכתוב בספר הזוהר] בפ' [בפרשת] אַחֲרֵי מוֹת, אֲנָא עָתִיד לְאוֹלָדָא וּלְאִתְגַּלְּיָא [אני עתיד להוליד ולהתגלות] ולכן אֵלּוּ הי' בחי' [ה-10 בחינות] אשר ביסוד דאימ' [דאמא] יהיו עשר' [עשרה] שמות של אהי"ה והם נעשים מלבושים אל עשרה חו"ג [חסדים וגבורות] של הדעת בזמן הגדלות. אבל עתה שהוא בזמן העיבור הא' אין מאירין בדעת דז"א רק עשרה לבושין האלו שהם עשר שמות אהי"ה הכלולים ביסוד דאי' [דאימא]. גם צריך שתדע כי לעולם כל מה שהוא למעלה בבחי' [בבחינת] אחוריים ברדתם למטה נעשים שם בחי' [בחינת] פנים. ונמצא כי בחי' [בחינות] הפנים והפנימיות הם שמות אהי"ה כסדרן אבל בחי' [בחינות] חיצוניות שהם בחי' [בחינת] האחורים הם הריבוע של שם אהיה כזה: "א אה אהי אהיה" העולה מ"ד [44]. ונמצא כי העשר שמות דאהיה שביסוד דאי' [דאימא] המתלבשי' [המתלבשים] בדעת דז"א הם בסוד האחורי' [האחורים] שלהם אשר בהתלבש' [בהתלבשם] בז"א נעשים שם בבחי' [בבחינת] פנים והם עשר פעמים דם [44] ואלו הם סוד עשר דמים שבאשה. ה' [5] דם טוהר וה' [5] דם טמא כנז' [כנזכר] בתלמוד במסכת נִדָּה ובס' הזוהר בר"מ [ברעיא מהימנא] פ' [פרשת] תזריע. והענין הוא כי אלו הה' [ה-5] חסדים והה' [וה-5] גבורות שבדעת ז"א הנה הה' [ה-5] חסדים עם ה' [5] לבושים שלהם יורדין ביסוד דז"א והה"ג [וה-5 גבורות] עם חמשה לבושים שלהם יורדין ביסוד הנקבה. ואח"כ [ואחר כך] בעת הזווג נותן הז"א מן היסוד שבו אל היסוד דנוק' [דנוקבא] גם את הה' [ה-5] חסדים עם ה' []5 לבושיהם ונמצאו ביסוד הנקבה כל עשרה הלבושים שהם י"פ ד"ם [10 פעמים 44] כנ"ל. ואח"כ [ואחר כך] מן החסדים ומן הגבורות עצמן נוצר מהם הולד בבטן הנקבה אבל הי' [ה-10] לבושים שהם י' [10] דָּמִים הנה מתבררים בבטנה וחציים שהם ה' [5] דָּמִים ה' [5] לבושי החסד נק' [נקראים] דם טוהר. כי בערך היותם אחוריים נקרא דם לסבה הנז' [הנזכרת] ובבחי' [ובבחינת] היותם לבושי החסדים נקרא טוהר ואמנם לפעמים מתבררים לגמרי ומתהפכי' [ומתהפכים] לְחָלָב להניק בהם את הַוָּלָד הנולד כנודע. ואז הוא בחי' [בחינת] בירורם וזיכוכם אבל יש בהם קצת פסולת הנעשה דם טוהר אמנם ה' [5] לבושי הגבו' [הגבורות] הם מתבררים והפסולת היוצא מהם אחר שמתבררים נעשה קליפה גמורה הנק' [הנקראת] דם טמא ונמצא כי הם עצמם הלבושים בין של החסדים בין של הגבורות הם מתבררים ועצמותם הוא קדושה אבל הנשאר מהם בבחי' [בבחינת] פסולת אחר התבררם נחלק לב' [ל-2] חלקים כי פסולת לבושי החסד נעשה דם טוהר שהוא בחי' [בחינת] דין קשה וקדוש ולפעמים נעשה חלב כנז' [כנזכר] ופסולת לבושי הגבו' [הגבורות] הם קלי' [קליפות] גמורות דם טמא:

ונבאר ענין זה יותר בביאור כי נודע שהויה דמ"ה דאלפין [יוד הא ואו הא] היא בז"א ובהויה זו יש ג' אלפין וכ"א [וכל אחד] מהם מורה על שם אהיה בהיותו בסוד ריבוע ואחוריים שעולה בגי' ד"ם [בגימטריא 44] כנז' [כנזכר] והוא בחי' אי' [בחינת אימא] עילאה המתפשט תוך ז"א והיא נקרא אהי"ה כנודע. ולהיות כי מִינַהּ דִּינִין מִתְּעָרִין [ממנה הדינים מסתלקים] לכן היא נעשית בבחי' [בבחינת] ד"ם כנז' [כנזכר] וזה סדר התפשטות והתחלקות שם הויה דמ"ה דאלפין בז"א. כי אות יוד היא בראשו דז"א וה"א הא' [הראשונה] בגרון דז"א אשר שם מתלבש היסוד דאי' [דאימא] אשר בתוכו מוח הדעת הכלול מה' [מ-5] חסדים וה"ג [וחמש גבורות] ובחי' [ובחינת] היסוד הזה דאי' [דאימא] אשר בגרון דז"א הוא בחי' א' [בחינת "א"] של מילוי ה' ראשונה. כי ה' עצמה היא בגרון וא' שבמילויה הוא היסוד דאי' [דאימא] שבתוך הגרון ולכן זו הא' [ה-"א"] היא שֵׁם אהיה בריבוע העולה דם. וזה נקרא דם חיות המחיה את ז"א בסוד הדעת שבתוכו. אשר בו כתיב ובדעת חדרים ימלאו. ונודע כי הדם שבגרון נקרא דם חיות וזה פשוט ואות וא"ו הוא למטה כאשר מתפשט הדעת ויורד למטה בשליש עליון דת"ת דז"א עד מקום החזה שבו ואז מתגלה הדעת בהתפשטיות ה' חסדים וה"ג. והנה אות אלף שבמילוי אות וא"ו הנתונה בין ב' הווין הוא שם אהיה ג"כ בריבועו העולה ג"כ ד"ם והם בחי' לבושי החסד והגבורות המתפשטים שם. והנה או' א' זו היא בגי' ד"ם ואם תסיר אות א' זו מן ההוי"ה דמ"ה תשאר ההויה כחשבון ד"ם ג"כ ונמצא כי כל ההוי"ה זולת א' זו היא בגי' ד"ם וא' זו הרומזת לשם אהי"ה בריבועו גם הוא בגי' ד"ם א"כ הוא דם בתוך דם ובהתחברות דם אהיה בדם שארית שם ההוי"ה דאלפין יהיה הכל מ"ה כמנין אדם וז"ס שופך דם האדם באדם כמבואר במ"א. והנה בהתגלות החסד והגבו' למטה מן החזה אז יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם כמבואר אצלינו בדרוש הדעת טו"ר וז"ס פסוק ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאי' שהוא עד החזה אז אין הקלי' נאחזי' בו ובהתגלותו למטה מן החזה אשר אז ודאי הארתו נתוספת שם בהיותו בגלוי אז יוסיף מכאוב שהם הקלי' הנאחזים שם ואין מכאוב גדול ממכאוב זה. ואז בהיות החסדי' והגבו' שם למטה מהחזה מתחלקים לב' בחי' ה' דם טוהר וה' דם טמא וכ"ז בהיותם שם תוך ז"א ואח"כ כאשר אלו החסדי' והגבורו' ניתנים אל רחל נוקבא דז"א הנקרא' ה' האחרו' של הויה דמ"ה דאלפין בסו' הזווג אז אותה הא' שבמילוי אות ה"א הזאת האחרו' היא רומזת אל שם אהי"ה בריבועו העולה ד"ם הניתן ברחל ואז נעשין בה ה' דמי טוהר וה' דמי טומאה:

ונחזור [עיין תו"ח ד' נ"ט ריש ע"א] לענין א' כי ענין גלות מצרים גרם שישראל העליון שהוא ז"א יחזור להתעלם בסוד העיבור תוך אי' עילאה בבחי' ג' כלילן בג' ושם הם מקום שליטת מצרים ופרעה קלי' העליונים שבמצר העליון כנודע אצלינו ואז לא היו מאירים בדעת דז"א רק עשרה הלבושים שהם עשרה אהי"ה בריבוע שהם י"פ דם שהם בגי' כמנין רד"ו ולכן היו מספר שני גלות מצרים רד"ו שנה בסוד רדו שמה כמשרז"ל וטעם הדבר הוא כי הנה עשר שמות של אהי"ה במילוי מילויים יש בכל מילוי מהם בסוד מילוי המילוי ז"ך אותיות כנודע והנה עשר פעמים ז"ך הם בגי' ער ואלו הניצוצות של קרי דאדה"ר [של אדם הראשון] עשאום רע בסוד ויהי ער רע ולכן שנות מספר גלות מצרים הם תלויים בשם אהיה אשר עשרה אחוריים שלו הם כמספר רד"ו שנה כנז':

אמנם מרע"ה במראה הסנה שהוא בענין גלות מצרים היה חושב כי כיון שישראל שבאותו הדור גרמו אל הסתלקות הדעת העליון שהם עשר הויות של הה"ח וה"ג א"כ המשך שני גלותם יהיה כמספר הי' הויות אשר נסתלקו בעונם שהם בגי' ר"ס וזמ"ש וירא ה' כי ס"ר לראות ר"ל שכפי ראות שכלו של משה היה העון תלוי בי' הויות שחשבונם ס"ר ולכן כפי מספרם יהיו בגלו' וכפ"ז לא הגיע עדיין זמן הגאולה אז א"ל השי"ת כי אין קץ גלותם תלוי בהויות הדעת שנסתלקו אלא באחוריים דשמות אהיה שנשארו בדעת דז"א אשר מהם יונקים החיצו' בגלות הזה וכפי מספר מקום יניקתם כך המשך מספר שני ממשלתם והם רדו שנה כנז' וזמש"ה ויאמר כה תאמר לבנ"י אהיה שלחני אליכם להורות כי אחוריים של אהיה הם המתגלי' עתה ומהם אחיזת ממשל' החיצו' שהם רד"ו שנה וא"כ כבר הגיע זמן גאולתם. והנה פרעה הרשע מכשף גדול היה אין כמוהו כמשז"ל וידע בחכמתו הסתלקות ז"א הקדוש וחזרתו ליכנס בסוד העיבור תוך אי' עילאה וראה כי אין ז"א הנק' שם הויה משגיח ושליט אז בעולם ולכן בבא משה אליו כפר בעיקר ואמר לא ידעתי את ה' כי ראה כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה לא היתה יונקת משם וזהו לא ידעתי את ה' הוא ז"א הנק' הויה כנודע גם אמר מי ה' אשר אשמע בקולו ר"ל הנה ז"א הנק' ידוד אשר אתה בא בשליחו' אלי היכן הוא כדי שאשמע בקולו והלא סילק השגחתו ונכנס בסוד העיבור ועד"ז ביארו בס"ה בפ' ויחזק ה' את לב פרעה כי כשהיה שומע שם ה' מפי משה זה. היה גורם לו לחזק את לבו כי ידע בחכמתו שלא היה אז מתגלה והיה נעלם בסוד העיבור. האמנם בשם אלקים היה מודה כי הרי יוסף א"ל אלקי"ם יענה את שלום פרעה והוא השיב ואמר אחרי הודיע אלקים אותך כו' ונמצא שהיה כופר בשם הויה ומודה בשם אלקים. והענין הוא זה כי הנה בהיות זמן גדלות דז"א יש לו מוחין דשם ההויה ובהיותו בזמן הקטנות או בזמן העיבור יש לו מוחין דאלקים כמבו' אצלנו והנה עתה שהיה ז"א בסוד העיבור היה לו מוחין דאלקים ולא דהויה ולכן היה כופר בהויה ומודה באלקים. גם הענין הוא כי הנה נודע ששליטת החיצו' אינם ח"ו בשם ההויה אלא בשם אלקי' ולכן עתה אשר ז"א היה בסוד העיבור היה בבחי' מוחין דאלקי' והיה יכולת אז בחיצו' לינק ולהתאחז שם. והטעם הוא כי שם זה דאלקים מתפשט מדרגו' רבות עד שבסוף מדריגה האחרונה מן השמרים של יין אשר בו יוצא מסופם בחינ' הקלי' הנק' אלקים אחרים כנז' בסבא דמשפטים בדצ"ו ע"א ע"פ מלך אלקים על גויים כו' והענין הוא כמבואר אצלנו כי ג' מוחין יש בזמן הקטנות והעיבור והם סוד ג' שמות אלקים ומשם נאחזים קלי' מצרים ופרעה שהוא נאחז בבחי' העורף שבאחורי הדעת וג' שרי פרעה הם שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים שהם מסוד שלשה אלקים הנז' כמבואר אצלנו בדרוש בפ"ע וע"ש היטב. ויניקתם הוא משם מג' אלקים שבשלש המוחין אלו דעיבור וזהו סבת היותם נקרא אלקים אחרים כי אחרי' הוא בגי' כמנין גרון שהם בגימ' שלשה שמות אלקים הנז' המתפשטים בגרון וע"י התפשטות' אל מדריגות רבות יוצא מהם השמרים בסיום התפשטותם ונעשי' אחרים כמנין גרון ששם ראשית יניקתם ששם הוא מצר העליון אשר שם אחיזת מצרים כמבואר אצלנו:

ואמנם שיעור התפשטות שם אלקים הוא עד שיעור ק"ך צירופים שיש בו כנודע כי כל תיבת בת חמש אותיו' בונה ק"ך בתים ואלו הק"ך צירופים הם בבחינ' מדריגת הקדושה והם מתחי' מז"א דבריאה ע"ס העשיה כמבואר אצלנו באד"ר דקכ"ח דיתיב על כורסיא דשביבין כו' ומשם ולמטה הם הקליפה הנקרא אלקים אחרים וכל יניקת הקליפה היא מן ק"ך צירופים האלו אעפ"י שהם קדושה גמורה בסוד יין העליון אשר השמרים שהם הקליפה נאחזים בו והנה יניקת ארץ מצרים ופרעה אינה מכל ק"ך צירופי שם אלקים רק מן מ"ח צירו' האחרונים שבו התלויי' בב' אותיות י"ם מן אלקים כנודע כי כ"ד צירופים מתחי' באות א' וכ"ד באות ל' וכ"ד באות ה' וכ"ד באות י' וכ"ד באות מ' ומספר כולם הם ק"ך צירופים וז"ס מי ה' אשר אשמע בקולו כי בכח יניקתו מן מ"ח צירופים האחרונים שכנגד שני אותיות מ"י של אלקים היה כופר בשם ההויה לפי שאם מוחין דהויה דגדלות היו מתגלים היתה יניקתו מן אותיות מ"י של אלקים דעיבור מתבטלת כנודע ובראותו שהיה לו אז יניק' ואחיז' שם באותיות מ"י של אלקים היתה הוראתו כי לא נגלית ההויה ולכן היה כופר בשם ההויה. ואמנם השם יתברך כדי להכניעו הכה אותו עשר מכות מן ג' אותיות אלה משם אלקים אשר הוא לא היה נאחז ויונק מהם וזמ"ש למען שתי אותותי אלה בקרבו ר"ל כי שלש אותיות אלה דאלקים אשר לא היה לפרעה אחיז' ויניקה בהם היה רוצה להכותו ע"י ולחברם עם ב' אותיות מ"י אשר בקרבו של פרעה שהוא יונק מהם ועל ידי התחברות' יושלם שם אלקים שהוא כח הדין ואז יכהו ע"י. ואל תתמה אם מצרים ראש הממלכו' כי ראש ארבע נהרות גן עדן הוא פישון וא"כ איך יונק מב' אותיות אחרו' של אלקים. בעבור כי הנה אותיות מ"י מעולו' מאותיו' אלה וכנז' בסבא דמשפטים ע"פ מי אלה כעב תעופינה מ"י הוא למעל' מאלה כמבואר סודו אצלינו ובאולי כי כנגד ב' אותיו' אלו דמ"י הם סוד נ' ימים שבין פסח לעצר' והם סוד נ' ש"ב דגדלו' כנגד הנ' דקטנות ואלו הם אותיו' מ"י כמבו' אצלינו. והנה להיות כי הנה הצירופים שהתחלתם בב' אותיו' מ"י הם כ"ד צירופים מתחי' באות י' וכ"ד צירו' מתחי' באות מ' ושניהם הם מ"ח צירו' לכן נקרא ארץ מצרים ע"ש ארץ חם וכמש"ה נפלאו' בארץ חם על היותם יונקים ממ"ח צירופים הנז' גם ז"ס חם בן נח אבי מצרים כמש"ה בני חם כוש ומצרים כו'. והנה פרעה הרשע היה חושב כי כיון שז"א הנק' ברא בוכרא חזר להתעלם תוך אי' בסוד העיבו' שח"ו לא יחזור לקדמותו להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אי' עילאה ועי"כ גם בנ"י התחתו' הנקר' ישראל על שמו של ז"א הנקרא ישראל גם הם ישארו בגלות תוך מצרים כיון שישראל העליון השולט עליהם נתבטל ח"ו מציאותו לכן שלח לו השי"ת ע"י משה כה אמר ה' בני בכורי ישראל לרמוז אל הבן בכור העליון הנק' ישראל כי קיומו קיים ולא נתבטל ח"ו והודיעו כי לפי שכפר במציאותו לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה במכת בכורו' לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך וזמש"ה ואם מאן אתה לשלח כו' הנה אנכי הורג בנך בכורך כו' וזמש"ה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר כי הבן הבכור הנמשך מן הבן הקדוש הבכור העליון הוא אשר ישאלך שאלה זו יען אליו נוגע זו השאלה כי בו היה רוצה פרעה לכפור בו ולעכב את ישראל בגלות תחת רשותו:

ונחזור לענין א' כי גלות מצרים סובב על ב' קוטבים. הא' הוא ענין ישראל העליון ז"א שחזר ליכנס בסוד העיבור בבחי' ג' כלילן גו ג' והוא עצמו ענין גלות ישר' התחתו' תוך מצרים והב' הוא כי מחמת עלייתו למע' כנז' נסתלק ממנו בחי' התפשטו' הה' חסדים המתפשטים בו"ק כנודע ונתעלו למע' בשרשם במוח הדעת שבו במקום הגרון שבו ששם הוא סיום היסוד דאימ' שבתוך ז"א כנודע ושם בגרון הוא אחיזת קליפת מצרים שהוא מקום צר כמבואר אצלנו ולא היה אז מאיר מוח הדעת בגופא דז"א אלא בבחי' האחוריים של הלבושים של יסוד דאימ' שהם י' דמים הנ"ל וב' עניינים אלו הם אחוזים יחד כי טעם התחתו' גורם אל העליון כי לכך הוצרך לחזור לבחי' ג' כלילן בג' וזמ"ש ביחזקאל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' ר"ל כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות בחומר ובלבני' הוא בסיבת דמיך ר"ל כי בסיבת אלו הי' דמי' שהם המאירים ומתפשטים בז"א לכן יש התגברות ויניק' אל החיצו' בהם ולכן נתגברו לשעבד את ישראל באלו העבודות הקשות. ולתקן ענין זה לכן ואומר לך בדמיך חיי ר"ל כי תמורת אלו הדמים אשר בסיבתם נשתעבד' ימשכו לך חיים העליונים שהוא ענין לידת ז"א והתגדלותו ואז יכנסו בו מוחין דגדלות הנק' חיים שהם סוד אהי"ה יהו"ה אהי"ה כמבואר אצלנו ע"י חיים אלו תצאו מן הגלות ולפי שב' בחינ' דמים הם דם טוהר ודם טמא לכן כפל ואמר ב"פ בדמיך חיי בדמיך חיי וגם נרמז במלת בדמיך כאלו אמר ב' דמיך. ודע כי אלו עצמם הם סוד משז"ל שהם ב' דמים דם פסח ודם מילה והענין הוא כי דם מילה הם דם טוהר כי הם מן החסד המתגלים בפומא דאמה יסוד דדכורא ודם פסח הוא כנגד הגבו' שהם בנוק' כנודע כי סוד הפסח הוא בנוק' כנז' בס"ה ולסיבה זו תיקנו המסדרים ההגדה פסוק זה באמצע סדר הגדה ליל פסח ונמצא כי ענין גאולת גלות מצרים היה על ידי נס גדול מאד וזהו ענין גדולת נס יציאת מצרים כי הנה עם מצרים ופרעה היו כ"כ אחוזים ומשורשים לינק מן הדעת העליון דז"א עד שגרם לחזור ז"א בסוד העבור בסוד ג' כלילן בג' שהיא בחי' בתכלית המיעוט והגירעון שאין למטה ממנה והוצרך המאצילות העליון לחזור להוליד את ז"א ולהגדילו בתכלית האחרן של ההגדלה כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם מחמת תוקף האור הגדול ההוא ועי"כ יצאו מן הגלות:


  1. עירובין יח, ע"א: רַבִּי יִרְמִיָה בֶן אֶלְעָזָר, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה, ג) "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיוֹלֵד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", מִכְּלָל דְּעַד הָאִידְּנָא לָאו ,כְּצַלְמוֹ אוֹלִיד [מכאן שעד עתה לא בצלמו הוליד]. מֵיתִיבֵי [מקשים], הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָדָם הָרִאשׁוֹן - חָסִיד גָּדוֹל הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדוֹ, יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. כִּי קַאָמְרִינָן בְּשִׁכְבַת זֶרַע דְּחַזָא לְאוֹנְסֵיהּ [אלא אומרים שראה קרי לאונסו].

  2. בראשית ו, יב: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:

  3. בראשית ו, ה: וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:

  4. בראשית לח, ז: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה':

  5. ישעיה ג, יא: אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ:

  6. תהילים ה, ה: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע:

  7. בראשית ו, ז: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

  8. בראשית יא, ה: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:

  9. שמות א, כב: וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:

  10. בראשית יא, ג: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:

  11. שמות א, יד: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

  12. בראשית ד, א: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה':

  13. בראשית כד, טז: וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:

  14. שמות ב, ב: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:

  15. במדבר יא, טו: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: